צבליאנסקי שקד
צבליאנסקי שקד
צבליאנסקי שקד
צבליאנסקי שקד
צבליאנסקי שקד
צבליאנסקי שקד
צבליאנסקי שקד
שחף סרבוש
מגמת צילום טכנולוגי נעמת חולון
גפן עידן
צילום חברתי
מטרת העבודה : לבחון את כוחו של הצילום להעביר מסרים חברתיים, לעורר חמלה התחשבות, אהבת אדם ומודעות חברתית לסביבה ולחלשים בחברה.
שלב ראשון-
יצאתי לצלם כאן ליד בית הספר את הבניינים הקרובים. דרך עדשת המצלמה גיליתי שאני רגיש להזנחה הנוראית בבניינים-המקום נראה כמו ג'ונגל וכשצילמתי חתולים שנאבקים על הישרדותם חשבתי גם על האנשים שחיים כך. לא הבנתי איך המדינה נותנת לאנשים לחיות ככה בהזנחה בבניינים שיש בהם חוטי חשמל בחוץ. צילמתי את הכניסה לבניינים וגיליתי את הכוח של המצלמה לספר סיפור חברתי לעורר חמלה. לגרום לאנשים להביט אל מה שבדרך כלל מוסתר ומודר. בהתחלה חשבתי שאצלם עוד בנינים כאלה אבל צילום אחד של איש עם קולנועית בכביש הראה לי שמעניין אותי הסיפור האנושי. זה היה נוגע ללב לראות אותו מנסה להשתלב בחיים ובתנועה. מעניין אותי להמחיש את הקושי להשתלב. בפעם השנייה יצאתי והבטתי יותר באנשים מאשר בבניינים.
שלב שני
בפעם השנייה שיצאתי לצלם התמקדתי באנשים. הזיכרון של הצילום של האיש המבוגר בקולנועית נוסע בכביש נשאר איתי. בסבוב הזה צילמתי גם איש שהיה עם כיסא גלגלים אבל צילמתי אותו אל מול הנוף של החולות, עם האיש שעוזר לו ויושב לצידו. מאוד הקפדתי על הפריים-איך הקומפוזיציה מספרת את הסיפור מעבירה רגש. צילמתי גם אנשים נוספים עם כסאת גלגלים מנסים להשתלב בסביבה אבל הצילום שהכי אהבתי מהסיבוב הזה הוא של האיש על כסא הגלגלים שמביט אל הנוף ועוזר שלו שיושב מרוחק מביט קדימה. הפריים כאן מספר על שני מסלולי חיים של החלש והחזק וכיצד הם מתחברים בחיים.
שלב שלישי
אימא שלי עובדת במשען. היא עוזרת לאנשים מבוגרים החלטתי שאלך לצלם במקום עבודתה את האנשים שכולנו נוטים לשכוח. היא מאוד שמחה והייתה כמובן גם מאוד גאה בי. כשהגעתי צילמתי בהתחלה את האווירה הכללית. עבדתי הרבה על עומק שדה, חדות וטשטוש כדי להעביר את הסיפור האישי ולראות איך הם משתלבים במקום במשען. כשהבטתי בצילומים אחר כך ראיתי שהפורטרטים האישיים מאוד עובדים ובפרט אלו שבהם אני עובד עם החדות והטשטוש. קבעתי מפגש נוסף שם לצלם יותר פורטרטים.
(הערה: בגלל שמצולמים אנשים מבוגרים לא פורסמו התמונות.)
שלב רביעי
הגעתי שוב למשען כבר הכרתי קצת את האנשים ואני חייב לציין שזה חימם את לבי לראות עד כמה הם שמחים לבואי. הם רוצים חברה ורוצים שיראו אותם ואני גם הקשבתי לסיפורים שלהם וגם צילמתי אותם. התקרבתי לכל אדם ואדם בצורה רגישה ומכבדת. חלקם עסקו ביצירה אז היצירה הפכה לחלק מהצילום. הרגשתי שזה היה מאוד נכון וחשוב להגיע פעם נוספת. הם היו יותר נינוחים אני ידעתי טוב יותר מה אני מחפש עם עומק השדה בצילום והאווירה שרציתי להשרות וחשוב מכך הם הרגישו שזה באמת חשוב לי ושלא באתי סתם.
שלב חמישי
בסטודיו בהתחלה חשבתי לצלם אנשים מבוגרים ממשען אבל אני מעדיף את הצילומים התיעודיים שלהם. לכן צילמתי בסטודיו צילום מבוים עם "פרופ" אחד שזה מקל הליכה וניסיתי גם לעשות עבודות חצופות, כמו פרסומת לקלווין קליין של נכים שיכולה לדבר על שילוב בחברה של כולם וגם צילומים שמראים את התלות במקל ההליכה. את מקל ההליכה עצמו צילמתי בתוך אוהל כדי שלא יהיו צללים והוא יראה מואר כמשהו שנותן תקווה. בצילומים המבוים גם בחרתי ברקע תכלת, רקע שנותן אוירה של אופטימיות ותקווה. צילמתי את החולשה והנכות כמקור גם לכח. אני גם מרגיש שהמצלמה וצילום חברתי נותן כח ואפשרויות לריפוי החברה שלנו. הצילום עוזר לנו לראות ולהיות רגישים.
רפלקציה-
למדתי שעמדת הצלם היא מאוד חשובה. כשאתה בא ברגישות ובכוונה אתה יכול להשתמש בטכניקות הצילומיות של עומק שדה (חדות וטשטוש) קומפוזיציות, נקודת מבט, צבע, וממש להשפיע על הרגש שהצילום מעביר. לצלם יש המון כח לבחור איך לספר סיפור ואיזה סיפור לחשוף. הצילומים באמת יכולים לעורר חמלה והתחשבות. העבודה היתה מאתגרת והתוצאה מרגשת. בתהליך פגשתי גם את הצלם החברתי פליקס לופה והוא מאוד הרשים אותי באומץ שלו ונתן לי השראה ורעיונות לעוד פרויקטים.